"ישנו סדק, ישנו סדק בכל דבר - כך האור יכול לחדור פנימה" (לאונרד כהן)

מרחבים מרפאים לאבל הוקמו כדי לתת מקום במרחב קהילתי לצער ולאבדן שאנו חווים בזמנים קשים אלו. האבל הוא חלק ניכר מחיינו כבני אדם ועם זאת בתרבות הרווחת אנחנו נדרשים לשמור ממנו מרחק, להמנע ככל האפשר מלגעת בו, אולי אף להכחיש את קיומו ובלבד שנוכל להמשיך ולתפקד כיאות וכנדרש ולהשתלב בתוך עולם שאינו מאפשר עצירה. שכחנו איך אפשר להחזיק, לעכל ולרקוד עם היגון כדי שנוכל להפיק ממנו את הדשן העשיר החבוי בו. דשן שהוא רכיב חיוני להמשכיותם הבריאה של החיים. האבל לא מרפה ולא מניח לנו, הוא נוכח בכל פינות חיינו במלא עוצמתו, מבקש מאיתנו לעצור וללמוד מחדש איך להקשיב לו, כיצד להפיח חיים באמנות נשכחת, יקרה מפז, של עיבוד והבנת האבלות לעומקה.

כדי לעבד אבל אנו זקוקים לקהילה דרכה ניתן לחוות את האבל כשער לפתיחת הלב והעמקה באנושיות שלנו. בדרך הזו האבל והצער אינם דבר שיש לטפל בו או להתבייש בו אלא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. הנכם מוזמנים לשבת יחד במרחבים אותם מחזיקים אנשי מקצוע מהשורה הראשונה שילוו אותנו בתהליך הקולקטיבי והפרטי, כדי שהאבל יקבל מרחב מקודש ויוכל עם הזמן לתמוך חיים. בדרך זו אנו דואגים שהצער שלנו יהיה בתנועה וכך הלב שלנו יכול להישאר פתוח לחיים.

אי אפשר להימנע מאבל, מצער, מאובדן - אבל אפשר להימנע מלהתייחס אליהם. ההזמנה שלי היא לתת  להם מקום כדי להיות יותר: שלמים, חיים, עשירים ונדיבים.